בימים אלה של קורונה וכל השיט הזה, ניסיתי לכתוב את דעתי על המצב, בין אם בסיפור או שניים, בין אם בטור דעה.
די מהר הגעתי להבנה שאמנם יש לי מה לומר בנידון, אבל אני מעדיף להתמקד בדברים שגורמים לי אושר, שמסייעים לי לשמור על השפיות.
אז נוסף לעומרי, בעלי האהוב, יש גם מוסיקה, ספרים, וגם כמובן חתולים.
מגיל צעיר אני גדלתי מוקף בעלי חיים. חתולים, כלבים, ובעלי חיים נוספים.
כשעברתי עם עומרי לדירה הנוכחית, הראשון שקיבל את פנינו היה חתול בלונדיני שמנמן. באותו זמן העירייה לא נהגה לסרס את חתולי הרחוב, כך שתהינו אם זה במקרה חתול מסורס, או חתולה. עם הזמן נתנו לו אוכל, והוא נתן לנו חיבה למשך זמן קצוב - וחוזר החוצה שוב, ועד שהגיעו ימי החורף והוא נשאר איתנו.
הווטרינרית אליה הלכנו אישרה שזהו חתול זכר, והוא קיבל את השם "בלונדי". גם בגלל הצבע, גם בעקבות הלהקה. ואולי גם בעקבות השוקולד.
בלונדי היה מאוד חברותי, בבית הוא קיבל והעניק הרבה תשומת לב, בחוץ הוא היה מלך השכונה - ניצח גם חתולים לא מסורסים, כאמור. אם כי מדי פעם הוא היה חוזר פצוע ונאלץ לקבל טיפול אנטיביוטי...
היינו מבלים הרבה שלושתנו, הוא גם היה מאוד נחמד כלפי אורחים שהכיר וגם מאוד נוח אצל הווטרינרית.
עם הזמן גם העירייה אפשרה לסרס חתולים, אז ביקשתי שיסרסו את החתולים בשכונה. אבל יעזבו את החמוד שלנו. עובדי העירייה סירסו את החתולים הזכרים. וכך לבלונדי היו פחות סיבות לריב.
בדצמבר 2019, חלינו שלושתנו בספק שפעת ספק קורונה, ונראה שמאז מצבו הידרדר. הפצעים שלו לא החלימו, וכשהבאנו אותו לווטרינרית בחודש מאי לערך היא עשתה לו בדיקת דם ומצאה שיש לו בעיה של קרישת דם, שעלולה להיגרם על ידי חיידק (שנמצא בדמו) או בגלל מחלה אוטואימונית...
היא נתנה לנו אנטיביוטיקה אבל אמרה שייתכן שזה לא יעזור...
כשראינו שהטיפול לא עזר, עמדו לפנינו מספר אפשרויות...
להרדים אותו. דבר שכולנו לא רצינו, כיוון שבלונדי אולי חולה סופני, אבל לא גוסס.
לקחת אותו לטיפול בבית חולים ווטרינרי מקצועי. דבר שיכול לרפא אותו אבל יעלה הרבה כסף.
להמר ולטפל בו באמצעות סטרואידים. אנחנו נצטרך להתחייב על הטיפול, ועדיין יש לו תופעות לוואי ומבלי שנדע ממש מה הגורם שפוגע בבלונדי, ייתכן שזה לא יעזור.
להקל עליו בזמן שנותר לו ולפנק אותו ככל האפשר.
בחרנו באפשרות הרביעית, עומרי הוסיף לבלונדי מלח לתפריט. בהתחלה נראה היה שמצבו משתפר, עד שמצבו הידרדר בהדרגה והוא ממש סבל. נאלצנו לקחת אותו בידיים, ולהביא אותו לווטרינרית שתרדים אותו...
מאז גדלו דורות של חתולים, הבוגרים ביניהם בני חצי שנה בערך...
לפני מספר שבועות הרגשתי שכל ההתנהלות הזו סביב הקורונה סוגרת עלי.
בלונדי היה חסר מיום שעזב, וגם אם אמרנו שנגדל חתול כשנוכל להשקיע בכך כלכלית - כי ההוצאה העיקרית היא הטיפול הווטרינרי, הרגשתי שממש חסר לי מישהו שאוכל לטפל בו.
לאחר שקראתי על ג'יימס בוון שאומץ על ידי חתול כשהיה נגן רחוב בלונדון, ואף כתב על כך ספר (המופיע למטה), זה חיזק לי את הצורך והאמונה שזה מה שדרוש לי ולעומרי. לאחר שהסברתי זאת לעומרי התחלתי לנסות להתיידד עם החתולים בשכונה.
בתחילה ניסיתי ללטף אותם, היו כאלה שפחדו, היו כאלה שהיו ידידותיים. ידעתי שברגע שאציע להם אוכל, הם יהיו מאוד אופורטוניסטיים וישמחו כל עוד יש להם אוכל. אבל התכוונתי לבנות יחסים של חיבה עוד קודם.
לקחתי קופסאות אוכל משומר שנשארו לי מתקופת בלונדי וניסיתי להתקרב אליהם.
עצם התחושה הזו של ללכת בחצר, בלי מסיכות, בלי חשש, להתקרב אל הטבע...
וגם להתחבב על החתולים בחצר... פשוט אושר.
ראיתי בחצר בעיקר נקבות בוגרות, וגם חתול אחד זכר מסורס, עם עין אחת עכורה - מזכרת לפגישה עם נמלת אש, ומבט חברותי. מה שכן, הוא גם מהווה דמות אב למגוון רחב של גורי השכונה...
איך שנפגשנו מבטינו, לפני מספר ימים, התנגן לי בראש השיר "Johnny be good", וכך קראתי לו. או לחילופין, ג'וני ביגוד.
ג'וני הוא חברותי, למד להכיר אותי ואת עומרי, אבל נראה שלאן שהוא הולך, הולכים כל הגורים.
וכך החתלתולים היו מתארחים אצלנו. מדי פעם הגורים היו בודקים את הבית, נכנסים לחדרים ובודקים את השטח. ואז הם לא היו מבינים איך יוצאים משם בעצם ופוצחים ביללות... אני ועומרי הולכים משועשעים אחריהם ומנסים להוביל את הגורים החוצה.
בערב הראשון כשהם התארחו אצלנו, קראתי לעומרי שיבוא לראות ומתברר שהערתי אותו משינה. עומרי לא היה מרוכז וגור אחד - שבחוץ הרגיש בנוח איתי - החל לרוץ בבהלה לעבר חדר השינה, ומצא מחבוא בערימת השמיכות ליד הקיר. ניסיתי להזיז דברים בכדי שהוא יראה אותי ואיכשהו יצא, אבל זה לא ממש עזר. בסופו של דבר הגור טיפס על הכוננית, ואז הורדתי משם כל דבר שהוא עלול להפיל.
הוא המשיך ליילל יללות שבר, וניסיתי לתת לו אוכל. זה לא ממש עזר.
נתנו לו מרחב ופתחתי את החלון והרשת בחדר השינה.
בסופו של דבר, הגור, שזכה לשם 'טיפטיפ', לאחר כל מיני ווריאציות על המונח 'טיפשון', הבין שהחלון פתוח והוא יכול לצאת. ואז הוא יצא החוצה, וכשבדקתי מצאתי אותו ליד המנוע של המזגן.
כעבור זמן מה הוא הבין כנראה שהוא יכול להצטרף לחבורה שלו, ואכן מצאתי אותו איתם למחרת.
מאז, אני ועומרי מנסים לארח את ג'וני. הייתרון הוא שהוא אהוב בחצר כך שככל הנראה לא יידרשו טיפולים ווטרינריים רבים מדי. החיסרון, הוא אהוב בחצר ומוקף בשובל של חתלתולים... וכולם עוזבים כשאנחנו מתכוונים לסגור את הדלת...
הערב למשל, הגורים כבר הכירו אותי (לרוב הם היו זקוקים שג'וני יאשר שזה אני), וארבעה מהם הגיעו שמחים אלינו, לקבל צומי ואוכל. אבל אני ועומרי היינו כבר עייפים למדי. לאחר מכן יצאתי לחפש את ג'וני והוא אכן הגכיע מלווה במספר גורים. הם אכלו אוכל יבש, ולאחר מכן קיבלו צומי וחקרו את הבית. ניסיתי להוציא אותם, כשגור אחד חברותי במיוחד (בחוץ, בעיקר) עדיין נשאר מאחור, אוכל ולא מודע לסביבה.
ג'וני היה מופתע כשסגרתי את הדלת, והגור היה מופתע למצוא את עצמו לבד איתנו, וכשביקש הדלת נפתחה והוא יצא.
מי יודע, אולי לקראת החורף יהיה לנו חתול בית. בינתיים יש לנו חתולי חצר.
אני צילמתי את התמונות