ארי-פז מול העולם - פרולוג - למה לא קראתם לי?

מבוסס על סיפור אמיתי...

מתוך: "המיתוס של ארי-פז"

כשבני משפחת גולדמן ישבו לאכול ארוחת ערב, תהה ארי-פז לגבי שתי הקופסאות שנמצאות במסדרון. לירן נשם עמוק, והחל לספר…

"במשך זמן מה חיפשתי שולחן כתיבה, וראיתי שיש סייל בקלימרה. כשבדקתי באתר שלהם מצאו חן בעיני שולחן כתיבה מודולרי עם ארבע רגליים שאותן מחברים לפלטה - שלפי הרישום שלהם יכול לסחוב 50 ק"ג, ושולחן אוכל לארבעה אנשים שגם לפני ההנחה זול יותר מהשולחן כתיבה. שולחן האוכל בנוי מפלטה שמונחת על בסיס מתכת עם ארבע רגליים, אבל עליו לא היה רשום עומס אפשרי."

"אוי", אמר יואל, "אני מכיר אותם שהם לא מוכנים להתחייב על מה שלא רשום. כבר שיגעו אותי שם כששאלתי אם על כוננית מתכת אפשר לשים טוסטר אובן".

"כן…" אמר לירן, "טוב שבסופו של דבר קנית את הכוננית", החווה בראשו לעבר הכוננית שעומדת במטבח, "גם אם נדרשו מעט התאמות, היא מאוד עוזרת".

יואל חייך, נזכר איך הביא את הכוננית הביתה והרכיבה, ולאחר מכן הניח עליה את המכשירים החשמליים.

"לקחתי עגלת יד ונסעתי באוטובוס לקלימרה, לבדוק את שני השולחנות ומוצרים דומים." החל לירן לספר.

לירן אכל ארוחת צהריים במסעדה בקלימרה ולאחר מכן החל ללכת למתחם פינת האוכל, שם הבחין בשולחן המבוקש שניצב על שטיחון. השולחן נראה יציב ובגובה נוח, אך כשרצה לוודא עם אחד המוכרנים אם ניתן להעמיס על השולחן ספרים וכדומה, המוכרן הדגיש שאין לו מושג והפנה אותו לאיזור שולחנות הכתיבה.

"הגבתי שגם ככה ארוחה לארבעה אנשים יכולה להיות כבדה", אמר לירן.

"האוכל שאתם מכינים לא כבד", הגיב ארי-פז בתמימות, מביט לעבר צומי, וואקו, יאקו ודוט שהתהלכו על הרצפה, מתעניינים באוכל שעל השולחן.

איתמר חייך, "אנחנו משתדלים לאכול אוכל שמתאים לנו. אבל יש משפחות שמכינות סיר עם בשר, סיר עם מרק, סיר עם ירקות…"

"מתחילה לכאוב לי הבטן רק מלחשוב על זה", השיב לירן, "בכל מקרה…" המשיך לספר.

לירן הלך לאיזור הציוד משרדי, שם מצא את השולחן המודולרי - שכולל למעשה פלטה וארבע רגליים. ברגע שנגע בשולחן החל השולחן לרעוד, והמוכרן באגף זה הודה שהרגליים לא מותאמות לגבהים שונים.

"כן, וזה עוד לתצוגה", רטן לירן, והמוכרן משך בכתפיו.

"רק תארו לכם מה היה קורה אם הג'ינג'ים היו מתרוצצים ונתקלים בשולחן", אמר לירן.

בני המשפחה הביטו בוואקו ויאקו, שזקפו את אוזניהם. כשהבחינו בתשומת הלב, החלו לילל. "הם יעיפו את כל מה שעל השולחן", אמר יואל בעודו רוכן ללטף את וואקו, שיילל בעדינות תוך שהוא מניע את גופו וזוקר זנבו.

"בדיוק", השיב לירן, "אז חזרתי לשולחן האוכל, הולך כמו סלמון נגד הזרם. רשמתי את פרטי השולחן וירדתי למטה לאיזור המכירה. השולחן נמכר בשתי אריזות, אריזה שטוחה שבה הפלטה עטופה בקרטון, ואריזה ארוכה עם כל חלקי המתכת שמרכיבים את המסגרת. כל עוד שהסתובבתי עם הטרולי של קלימרה, הכל היה טוב..."

לירן עצר לנשום עמוק והמשיך, "כשהלכתי למתחם האריזה, שמתי את הפלטה על עגלת היד ועליה הקופסה עם המתכות. תוך רגע הבנתי שכשאנסה ללכת עם זה אשאר תוך זמן קצר עם שני חצאי פלטה".

איתמר עצם עיניו והניד בראשו. ארי-פז ויואל הנהנו. דוט הביטה בארי-פז בעניין, והוא חייך אליה. תוך רגע דוט קפצה על השולחן. ארי-פז חייך והוריד אותה. צומי ברחה מהחדר ליתר ביטחון.

"שמתי את הקופסה הארוכה קודם", המשיך לירן, "וקשרתי אותה לעגלה, ועליה קשרתי את הפלטה. די מהר ראיתי שהסידור הזה לא נוח. למרבה השמחה, עד שסיימתי עם הקניות כבר היה אחר הצהריים ואיתמר סיים לעבוד."

"לירן צלצל אלי", אמר איתמר, "וקרא לי לעזור לו לסחוב. נסעתי באוטובוס, באוטובוס, פספסתי את התחנה, ובסופו של דבר הצלחתי למצוא את לירן שהמתין לי בקניון, ויצאנו מקלימרה."

איתמר נשם נשימה עמוקה והמשיך, "איך שהתחלנו ללכת לירן עצר אותי כי הקופסה הארוכה החלה להיגרר ולהתחכך במדרכה, ומישהו קרא לנו ושאל אם חסרה לנו שקית עם כל מיני אביזרים…"

ארי-פז עיווה שפתיו.

"כן, נראה ששכחתי לקשור את הקופסה מלמטה", הודה לירן, "אם כי לא בטוח שזה היה עוזר."

"אני הייתי מחבר פלטת עץ לעגלה המסכנה הזו", אמר יואל בשקט.

לירן כיווץ גבותיו והביט הצידה בהרהור, ולאחר רגע המשיך. "הודינו לאיש, ושמתי את השקית בשקית שלי. איתמר לקח את הקופסה ביד, אני לקחתי את הפלטה בעגלה. ובסופו של דבר עלינו על האוטובוס. אם לא די בכל הבלגאן, הפעמון לא עבד אז הייתי צריך לצעוק על הנהג שיעצור… בסוף הצלחנו להיגרר הביתה." איתמר עצם עיניו והתכווץ לנוכח המחשבה.

"למה לא קראתם לי?" קריאתו של ארי-פז גרמה לאיתמר לפקוח עיניו בזמן שיואל הניד בידיו בצורה נמרצת, "הייתי פותח פורטל ומעביר את כל הדברים הביתה!"

"לא יודע", נאנח לירן, "חשבתי שאתה עסוק עם השיעורים ודברים חשובים…"

"שלום, אמא", חייך איתמר.

"אני סתם ישבתי ובהיתי בשיעורים שלי שבהו בי בחזרה", אמר ארי-פז, "חיפשתי משהו מהנה לעשות."

לירן נאנח, "אני עדיין לא רגיל לכך. מודה… אגב, יואל, אני רואה שאתה נמרץ. מתאים לך לעזור לי להרכיב את השולחן? מחר נלך לחפש פלטה..."

"מה דעתך שאת זה כבר תעשה עם ארי-פז?" הגיב יואל, "גם ככה הוא מאוד רוצה לעזור…"

ארי-פז משך בכתפיו, "בכבוד..?"

---

בתרגיל בסדנת כתיבה התבקשתי לכתוב סיפור משעשע. בתוך כמה רגעים כתבתי על קורותיי בחנות המממ... 'קלימרה'. בפרספקטיבה של זמן ומרחק הפכתי את זה לסיפור של ארי-פז.

Image by Alexandra_Koch from Pixabay