מיקום: ספינת חלל מעץ
דמות א': נגר הוליסטי דמות ב': ילד קטן
עמוק בבטן הספינה, אשר מעץ היא עשויה, ילד נואש מאוד מצא מחב
עמיתי פוסע במסדרון, פטיש-מסמר לידו. הנקישות על העץ מהדהדות ומשכילות היטב על הסביבה.
לוחות בלויים, כשמאחורי הדלת יש מסדרון, חדר, ארון… ארון עם ילד?!
הוא נעצר. נוסע סמוי או לא, המתקן העצמוני לא יעשה שום נזק בלתי הפיך. וזה ילד.
הוא לוחץ-דוחף במדויק, והדלת הכמעט בלתי נראית נפתחת.
הילד נושם. לא ער.
"פטיש-מסמר, תישא את הקטן כאן למרפאה."
…
רועיקי לא קלט כשהוא נרדם. גם לא כשהוא התעורר.
אבל שובעו, ניקיונו, צורחים אליו.
שאיפה מהירה והוא מתיישב.
"הי." כל שריר משריריו מתכווץ למשמע המילה והחריקת מיטה המתלווה.
הוא שואף, ובזמן שהוא מחזיק את הנשימה, כל שריר נרפה.
לידו נשמעת התנשפות הפתעה. של מבוגר.
הוא מסתכן ומגניב מבטון לראות את מי שנמצא שם.
המבוגר נראה בגיל שהגדולים קוראים צעיר.
זקן קצר, עיניים חומות, הבעה מוזרה. סוג של עצב והפתעה.
"הי. אני רועי מימון. מישהו חטף אותי והצלחתי לברוח בתחנת הפריקה והטענה בתחנת הדלק."
המבוגר מהנהן, מנגב בסביבות עינו הימנית.
"הי, אני עמיתי מרצ'לו, ה'אמנון' היא שלי. אני מוביל בין המרחב הצדקי לבין מושבות האסטרואידים… אבל נשנה מסלול כדי להביא אותך הביתה."
רועיקי מהנהן, השמיכה שעליו בלויה, האזיק תזונה ודיאליזה מגרד.
"איך אתה יודע איפה הבית שלי?"
המבוגר משנה את התנוחה למשהו קטן יותר, כמוהו.
"אצטרך שתגיד לי. למרות שאני יכול לברר."
ליד רועיקי מדפסת על גלגלים מתקרבת, זרוע צידית עם כוס מיץ.
הוא מחייך. אוחז בכוס שמשתחררת. הוא מחזיק את הכוס מולו, לא לוגם.
"אני די בטוח שההורים שלי מתים."
המבוגר קופץ מהמיטה, לא מהר, ומלטף את הצג מגע. "תודה פטיש-מסמר."
הוא מביט הצידה, מרועיקי.
"אתה בוטח במשפחה המורחבת שלך?"
רועיקי נמנע יותר מהמבט שלו.
"לא. ממש."
המב-עמיתי שואף, מתמתח, ואז נושף ומפהק.
"טוב, נראה."
חזרה אל "תוך כדי תנועה"
התמונה נעשתה באמצעות AI
Comments