מיקום: הביתנן 'אחו וספארי'
דמות א': גיטה הרלינג
דמות ב': אלון קרמר
בשעה האחרונה היא לא מצליחה להרים את הפרצוף מכפות הידיים שלה. זה לא דבק או משהו. לא שבשלב הזה זה היה מפתיע… לא היא פשוט מאוד, מאוד, נבוכה. היא שברה רובוט שירות שבא לעזור לה להתלבש… מה הצעד הבא, לקרוא לכדורים פורחים כשפים? לגלות את האש?
היא מייבבת לעצמה.
"האמהות שלי לא הולכות לשכוח את זה…"
המדריך, או מה שהוא לא יהיה, משחק עם הידיים שלו, כאילו הוא מתכוון לנסות לנחם אותה בלחיצת כתף, אבל מתאפק, אולי הוא חושב שהיא תתבע אותו או משהו.
"אל תדאגי, כל הדבר הזה לא הוקלט בצורה מתמדת. ו-ו- את הולכת לצוד את אחד השוורים פה בקלות, את הרי עשית את כל האימונים בעניין, נכון?"
היד שלה נופלת מהפנים, אבל היא לא מפנה את פניה אליו.
"אני התאמנתי בריצה על מרקם רך ושוקע, קשה, אבנים, בכבידה של תקין וחצי." היא עכשיו מפנה את פניה אליו.
"יש עוד משהו?"
הוא מפנה את פניו ממנה. "גישוש."
היא בקושי שומעת.
"מה?"
הוא שואף ומישיר מבט בחזרה.
"גישוש, אם את לא הולכת לירות, או להגיע עם מלכודות, את בכל מקרה צריכה להיות מסוגלת לגשש."
היא מטה את הראש.
"חשבתי שהמערכת תגיד לי…"
היא מביטה על הפרצוף שלו לחצי שניה נוספת ופניה נחפנים שנית בידיה.
ההבעה ברורה יותר מכל נאום של מאמי.
לצוד עם גלגלי עזר לא בדיוק מראה שאת עברת את טקס הבגרות כאן.
אמא ומאמי לא הולכות לשכוח לה את זה.
חזרה אל "תוך כדי תנועה"
התמונה נוצרה בעזרת AI
Comments