המאזניים
- עומרי קול-טאל
- 8 באפר׳
- זמן קריאה 1 דקות
עודכן: לפני 4 ימים
מיקום: פארק בלילה
דמות א': בומרנג – גיבור על
דמות ב': קיטון – נבל על
"הי, בומרנג."
בומרנג מכוון את הפנס לעבר השיח. קיטון לא באמת טרח להסוות את עצמו. או את בן הערובה.
בומרנג משתדל לזוז בצורה איטית אך לא בדיוק צפויה. אולי הוא עוד יוכל לשחרר את דניני מהנבל מבלי להשתמש בנשק.
"הי קיטון, עדיין צריך לקחת בני עשרה בתור ערבון?"
הנבל מזדקף, אך מושך את הילד איתו. כשהוא מדבר, הטון שלו נעלב.
"זה לא שאחרת אתה לא היית פשוט מביא את הימ"מ שיתפסו אותי וגומר את העסק."
בומרנג לא עונה, אך הנד הראש מהווה אישור כמו כל מילה אפשרית.
הוא עומד להשתמש באחד מאמצעי הסחת הדעת שלו כדי לראות אם יוכל להוציא את נימי מהידיים שלו.
ואז ישנו קול פיצוץ והבזק. קרובים מדי.
כשבומרנג יכול לראות שוב, הילד ברח כמה מטרים ועכשיו על הברכיים, גם המום.
קיטון הוריד את הכיסוי ראש ופנים שלו.
"מיקי."
"כן, ירדן. זה פאקינג אני."
בומרנ-ירדן, מנגב את הדם מהאוזניים, מתקרב אליו.
"למה, למה לא אמרת לי?"
ק-מיקי, משפשף את העיניים.
"מה אני היייתי אמור להגיד לך? שגם אני קיבלתי כוח, אבל במקרה שלי זה הורס אלקטרוניקה, ואם אני לא משתמש בזה זה כואב?"
ירדן שולח כדור לראש של הילד לידם.
מיקי קופא במקום.
ומביט בו.
ירדן חצי מחייך.
"להיות גיבור מעולם לא היה הולך להיות יותר חשוב ממך. והוא ידע את השמות של שנינו. אם אני הולך להיות נבל איתך..."
חזרה אל "תוך כדי תנועה"
התמונה נוצרה בעזרת AI
Comments